לפעילות לחץ כאן

מודרניזם

  • כללי 

    מקורה של המילה "מודרני" הוא מהמילה הלטינית Modo שמשמעותה באופן עכשווי. במושג נעשה שימוש כבר במאות החמש-עשרה והשש-עשרה אצל שייקספיר, הצייר האיטלקי צ'נינו צ'ניני (Cennino Cennini)  וההיסטוריון ואזרי (Vasari). עם זאת, נהוג להתייחס למונח "אמנות מודרנית" כעוסק באמנות שנוצרה בתקופה שבין 1860 ועד לשנות השבעים של המאה העשרים לערך.

     

    המודרניזם אינו סגנון אלא דרך חשיבה ממנה נובעים סגנונות. על פי מילון Webster, המונח "מודרניזם"  משמעותו הפילוסופיה והפרקטיקה של האמנות המודרנית. במיוחד מדובר בשבירה מודעת של מסורות העבר וחיפוש אחר צורות חדשות של ביטוי. בהגדרה קצרה זו מסכם המילון את המאפיינים המשמעותיים ביותר של האמנות המודרנית – החדשנות, המקוריות וחיפוש אחר שפה חזותית ייחודית.   

     

    האמנות המודרנית מתאפיינת בדחיית התפיסה המסורתית לפיה אחד מתפקידי האמנות היא השאיפה ליצור אשליה של מציאות. כמו כן שואפת האמנות המודרנית לנסח שפה צורנית שתבטא את העולם הטכנולוגי והחשיבה הרציונאלית. המודרניזם מקדש את הניקיון, הפשטות, הנאמנות לחומר, הקשר ההדוק וההגיוני בין השלם למרכיביו ובין הצורה לתוכן (למידע נוסף).

  • אירועים היסטוריים 

    המהפכה התעשייתית: מהפכה חברתית-כלכלית באופייה שמקורה בבריטניה. שינתה באופן קיצוני את כל אורחות החיים ויצרה מערכות חדשות של ייצור המוני ובעקבותיהן שינויים חברתיים. בתקופה זו השתנה מבנה התעשייה והכלכלה והמעמד הבינוני והמדינה החליפו את האצולה והכנסייה ככוח חברתי שלטוני וכפטרוני האמנות. צרפת החליפה את איטליה כמרכז האמנות הבינלאומי (למידע נוסף).


    המהפכה הצרפתית
    : מהפכה חברתית-פוליטית שהתחוללה בשלהי המאה ה-18 והעלתה את "ההמונים" על בימת ההיסטוריה כגוף בעל תודעה עצמית, רצונות ושאיפות. מהפכה זו הביאה לעולם את מודל "מדינת הלאום" המודרני והצמיחה את התרבות הפוליטית המודרנית הנסמכת על מושג האזרח ועקרון זכויות האדם (למידע נוסף).


    המהפכה האמריקנית:
    מהפכה חברתית-פוליטית שהתרחשה בסוף המאה ה – 18 בצפון אמריקה. בתהליך שהחל בשנת 1776 התנתקו המושבות האמריקאיות מהשלטון הבריטי והפכו למדינות עצמאיות, שלימים התחברו לפדרציה אחת הקרויה "ארצות הברית". למהפכה לא היו השלכות כלכליות, כיוון שהמדינות החדשות המשיכו להתבסס על קפיטליזם כלכלי כפי שהיה נהוג באנגליה. המהפכה הונהגה על ידי ג'ורג' ושינגטון (George Washington), תומס ג'פרסון (Thomas Jefferson) , בנג'מין פרנקלין (Benjamin Franklin) ואחרים שרובם היו שייכים למעמד האצולה האנגלי (למידע נוסף).


    מלחמות העולם:
    שתי מלחמות העולם (הראשונה 1914 – 1918, השנייה 1939 – 1945), היו טראומטיות במיוחד עבור אירופה אך שינו את העולם כולו. ההרג ההמוני של מיליוני בני אדם נתפס כחסר תוחלת ו"תום עידן התמימות" של האנושות המודרנית. במלחמות אלו נעשה לראשונה שימוש בנשק להשמדה המונית (כימי בראשונה ואטומי בשנייה). בעקבות שתי המלחמות קמו תנועות מחאה רבות שהביאו בסופו של דבר לתום העידן המודרני בתרבות ובאמנות. (מלחמת העולם הראשונה, למידע נוסף), (מלחמת העולם השנייה, למידע נוסף).


    המלחמה הקרה:
    מונח שטבע המדינאי הדמוקרטי האמריקאי ברנרד מנס ברוך (Bernard Mannes Baruch, 1970 – 1965) המתייחס למערכת היחסים בין גוש המערב הקפיטליסטי שכלל את ארצות הברית ובנות בריתה ובין הגוש המזרחי הקומוניסטי שכלל את ברה"מ ובנות בריתה. המלחמה הקרה התנהלה לא בשדה הקרב אלא בחזית פוליטית, תרבותית וכלכלית. כל אחד מהגושים שאף להגדיל את השפעתו הבינלאומית על חשבון השני. שיא המלחמה הקרה בשנות החמישים של המאה העשרים, היא נחלשה בשנות השבעים עם תקופת "הדטאנט" (ההפשרה) וסופה בשנות התשעים בעקבות קריסת הגוש הקומוניסטי. (למידע נוסף).


    פיתוחים טכנולוגיים חשובים:
    פניצילין, אמצעי תחבורה מודרניים, מכונת הכתיבה, אמצעי הקלטה ותקשורת, הטיסה הראשונה של האחים רייט, הנחיתה על הירח, התפתחות מודל האטום, פצצת האטום

  • דת ופילוסופיה 

    תנועת ההשכלה ועידן האורות: הנאורות ותנועת ההשכלה צמחו בסוף המאה השמונה-עשרה. מבחינה פילוסופית הניחה תנועת ההשכלה את היסודות לראיית העולם החילונית המתבססת על שכלתנות, מדע וידיעת הטבע. תפיסת עולם זו התחזקה עקב תהליכים משמעותיים במהלך המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה: המהפכה התעשייתית והמהפכה הצרפתית. הפילוסופים המרכזיים של תנועת ההשכלה הם רנה דיקארט (René Descartes), משה מנדלסון (Moses Mendelssohn), ז'אן ז'אק רוסו (Jean-Jacques Rousseau), עמנואל קאנט (Immanuel Kant), ג'ון לוק 
    (John Locke) ודיויד יום (David Hume) (למידע נוסף).


    האידיאולוגיה המרקסיסטית
    : תורה כלכלית-חברתית שהגו הפילוסוף הגרמני ממוצא יהודי קרל מרקס (Karl Heinrich Marx, 1818 - 1883) והפילוסוף הגרמני פרידריך אנגלס (Friedrich Engels, 1820 – 1895). על פי תפיסת עולם זו הכלכלה הקפיטליסטית מורכבת משני כוחות מנוגדים – בעלי אמצעי הייצור (הבורגנות) המדכאים את העובדים (הפרולטריון). חזונה של האידיאולוגיה המרקסיסטית היא שבירת מבנה זה על ידי ביטול הקניין הפרטי ועל ידי כך שמעמד הפועלים ישתלט על אמצעי הייצור ויקים חברה סוציאליסטית בה אין מנצלים ומנוצלים. המניפסט הקומוניסטי של השניים פורסם לראשונה בשנת 1848 והתקבל באהדה רבה בחוגים האינטלקטואליים והאמנותיים באירופה (למידע נוסף).


    אקסיסטנציאליזם (קיומיות):
    תנועה פילוסופית שהתפתחה במאה העשרים בעקבות הייאוש האנושי לאחר השפל הכלכלי הגדול בשנות השלושים בארה"ב ובאירופה ולאחר מלחמת העולם השנייה. במובן הרחב מדובר בפילוסופיה העוסקת בדרך בה אדם מנווט את קיומו בעולם וברעיון שהקיום של היחיד קודם לכל חוקי החברה, המוסר או הדת. על האדם הבודד לקחת אחריות לגורלו, בעולם ללא אל, ולנווט את דרכו בעצמו. האקסיסטנציאליזם קורא לאדם למצוא בעצמו את משמעות חייו באמצעות רצון חופשי ואחריות אישית. הפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים העיקריים הם קירקגור (Kierkegaard), סרטר (Sartre) וקאמי (Camus) (למידע נוסף).


    סטרוקטורליזם (מבניות):
    הפילוסופיה הסטרוקטורליסטית שהתפתחה בשנות השישים של המאה העשרים אצל ההוגים הצרפתים רולאן בארת' (Roland Barthes), לואי אלתוסר (Louis Althusser), מישל פוקו (Michel Foucault), ז'אק לאקאן (Jacques Lacan) וקלוד לוי שטראוס (Claude Levi-Strauss), עסקה במבנה הפנימי של השפה המדוברת תוך חשיפת מבנים נסתרים שלה. חוקרים אלו שחלקם מתויגים גם כפוסט-סטרוקטורליסטים, התבססו על מחקריו של הבלשן השוויצרי פרדינן דה סוסיר (Ferdinand de Saussure) ועל תאוריות תת המודע של פרויד והמודל המרקסיסטי של מבנים מקבעים מתחילת המאה העשרים. הפילוסופיה הסטרוקטורליסטית היוותה תגובה לאקזיסטנציאליזם שטען כי האדם קובע את גורלו. בניגוד לכך טענו הסטרוקטורליסטים כי גורלו של האדם נקבע על פי המבנים החברתיים של תרבותו הבאים לכדי ביטוי במבנה השפה שלו. או במילים שלהם: לא אנו דוברים את השפה אלא היא דוברת אותנו (למידע נוסף).

  • סגנונות, תנועות וזרמים 

    ניאו קלאסיקה: ניאו-קלאסיקה היא זרם מחשבה תרבותי ואמנותי ששלט באירופה משנות השישים של המאה ה-  18 ועד לתחילת המאה ה- 19. השם מעיד על עיקר תכניו: "קלאסיקה חדשה", כלומר ניסיון לחזור אל ערכי האמנות הקלאסית, כלומר האמנות היוונית והרומית ואמנות הרנסנס. אמנים עיקריים: ז'אק לואי דויד (Jacques Louis David),  דומיניק אנגר (Dominique Ingres) והפסל אנטוניו קאנובה (Antonio Canova) (למידע נוסף).


    רומנטיקה:
    הרומנטיקה היא זרם מחשבה ותרבות שפרח באירופה מסוף המאה ה- 18 ועד אמצע המאה ה-19. מקור השם במילה הלטינית רומנסה: סיפורי האגדות של ימי-הביניים. המאפיין המרכזי ברומנטיקה הוא שבניגוד לניאו-קלאסיקה, הרגש משחק תפקיד חשוב יותר מהתבונה. הבריחה אל הרגש היא תגובה בלתי נמנעת לרציונליזם של תנועת ההשכלה והנאורות, והשאיפה של האמנים הרומנטיים אל הטבע לפני שחולל על-ידי האדם מהווה תגובה לתיעוש ההולך וגובר של תרבות המערב. אמנים עיקריים: קספר דויד פרידריך (Caspar David Friedrich), ויליאם טרנר (William Turner), פרנצ'סקו גויה (Francisco De Goya), תיאודור ז'ריקו (Theodore Gericault) ואז'ן דלקרואה (Eugene Delacroix) (למידע נוסף).


    ריאליזם:
    מקורה של התנועה הריאליסטית בצרפת בין השנים 1840 – 1880. עיקרה התנגדות לרומנטיקה ולניאו-קלאסיקה. שתי התנועות האלה התייחסו אל המציאות כנקודת מוצא בלבד, ואילו הריאליזם ראה במציאות את עיקר היצירה. האמן גוסטב קורבה (Gustav Courbet)  ניסח את המניפסט הריאליסטי בשנת 1855 על פיו הציור אינו עומד כאמנות בלבד אלא כהצהרה חברתית של התקופה ועל האמן להיות בעל השקפת עולם, חוש צדק ודעה אישית. על האמנות להיות חיה בכך שהיא קשורה למציאות היום-יומית ומציגה את כל מערכות היחסים והאידיאות הבאות לידי ביטוי במציאות. אמנים עיקריים: גוסטב קורבה (Gustav Courbet), הונרה דומייה (Honore Daumier) וז'אן פרנסואה מילה (Jean Francois Millet) (למידע נוסף).


    ארטס אנד קראפטס (אמנויות ואומנויות):
    תנועה שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה – 19 באנגליה וסחפה את כל אירופה. בבסיסה עומד רעיון ערכם השווה של האמנויות והאומנויות והשילוב ביניהם. מייסדי התנועה המשורר והמעצב וילאם מוריס (Morris William),  הפילוסוף ומבקר האמנות ג'ון רסקין (John Ruskin) והאמן והמעצב אדוארד בורן ג'ונס (Edward Burne-Jones) שמו להם למטרה ליצור אמנות ואומנות על פי הדגם של ימי הביניים המדגיש את הקשר בין האמנויות ובין חיי היום יום, קשר שנותק לדעתם עקב המהפכה התעשייתית (למידע נוסף).


    אימפרסיוניזם:
    האימפרסיוניזם היא תנועה אמנותית שהתגבשה בפריז באביב 1874. האימפרסיוניסטים ביקשו לתאר את תקופתם ללא תיווך של רגש או שכל, כמעיין מצלמה וניסו לתפוס את הרגע החולף באמצעות אפקטים של אור. לשם כך יצאו לצייר בחוץ, ללא סקיצות ופתחו טכניקת ציור מהירה בנקודות ובצבעים משלימים. האימפרסיוניסטים הושפעו מתיאוריות מדעיות כמו תורת האור של ניוטון ותורת הצבע של שברל (Chevreul). האמנים העיקריים הם קלוד מונה (Claude Monet), אדוארד מאנה (Édouard Manet), קמיל פיסארו (Camille Pissarro) ופייר אוגוסט רנואר (Pierre-Auguste Renoir) (למידע נוסף).


    פוסט אימפרסיוניזם:
    האמנות שהתפתחה במעבר המאות ה – 19 וה – 20 בעקבות האימפרסיוניסטים. מתחלקת לשתי גישות עיקריות: הראשונה ממשיכה את דרכם של האימפרסיוניסטים באמצעות הקצנה מדעית טכנית ומכונה ניאו אימפרסיוניזם או פוינטליזם - ג'ורג' סרה (Georges Seurat) ופול סיניאק (Paul Signac). השנייה מנוגדת לאימפרסיוניזם ופונה אל הבעה רגשית יותר באמצעות צבעוניות עזה ומשיכות מכחול רגשיות - פול גוגן
    (paul Gauguin), וינסנט ואן גוך (Vincent van Gogh). פול סזאן (Paul Cézanne) הוא אמן הניצב בין שתי גישות אלו ומנסה לשלב בין השכלתני לרגשי (למידע נוסף).


    פוביזם:
    תנועה אמנותית שהתקיימה בצרפת בין השנים 1905 – 1908, ששמה דגש על הבעה רגשית באמצעות צבעוניות עזה. משמעות השם פוביזם הוא "חיות פרא" וניתן לקבוצה על ידי מבקר האמנות לואיס וסל
    (Vauxcelles) בשל השימוש הפרוע והנועז שלהם בצבע. אמנים עיקרים: אנרי מטיס (Henri Matisse), מוריס דה ולמנק (Maurice de Vlaminck), אנדרי דרן (Andre Derain), ג'ורג' רואו (Georges Rouault), ראול דופי (Raoul Dufy) וג'ורג' בראק (Georges Braque) (למידע נוסף).


    פוטוריזם:
    תנועה אמנותית איטלקית שפעלה בין השנים 1901 – 1914. מייסד התנועה, המשורר פיליפו טומסו מרינטי, קרא במניפסט הראשון שפרסם בפברואר 1909 להרס העולם הישן וליצירת שפה אמנותית חדשה המתמקדת בטכנולוגיה ובמהירות של העולם המודרני. המניפסטים המאוחרים יותר (1910, 1912) עסקו ביישום הרעיונות הפוטוריסטיים באמנות הפלסטית.  אמנים עיקריים: אומברטו בוצ'יוני (Umberto Boccioni), ג'אקומו באלה
    (Giacomo Balla), ג'ינו סווריני (Gino Severini), לואיג'י רוסולו (Luigi Russolo) (למידע נוסף).


    קוביזם:
    גישה אמנותית שכלתנית שפיתחו פבלו פיקסו (Pablo Picasso‏) וג'ורג' בראק (Georges Braque) בין השנים 1907 – 1914. על פי תפיסתם יש לחקור ולפרק את האובייקט המצויר או המפוסל לקצעים גיאומטריים ולבחון אותם מכמה נקודות מבט בו זמנית. גישה מהפכנית זו שינתה את פני האמנות המערבית (למידע נוסף).


    באוהאוס:
    בית ספר לאמנויות שנוסד ב – 1919 ברפובליקת ויימר על ידי הארכיטקט וולטר גרופיוס (Walter Gropius). במניפסט היסוד הצהיר כי מטרתו הייתה לאחד בין האומנויות השונות – על פי מסורת הארטס אנד קרפטס. האמנויות היפות והאדריכלות נלמדו יחד תוך הדגשת יחסי הגומלין ביניהן ובמטרה לטשטש את ההפרדה המסורתית בין עיטור למבנה ולוותר כליל על העיטור. הרעיון המרכזי של בית הספר היה ללמד עיצוב המתאים לעידן הייצור המכאני וההמוני (למידע נוסף).


    דה סטיל:
    קבוצת אמנים ואדריכלים הולנדית שכונתה "הסגנון" והתקיימה בין השנים 1917 – 1932. מטרתם העיקרית הייתה לצמצם את היצירה האמנותית לכדי מאפייניה הבסיסיים – קו צורה וצבע, המנותקים מחיקוי הטבע או מתכנים רגשיים ולאומיים. על פי תפיסתם מאחדים מאפיינים אלו את כל תחומי היצירה החזותית – אמנות, אדריכלות ועיצוב. חברי התנועה העיקריים היו הצייר והאדריכל תיאו ואן דוסבורג (Van Doesburg), פיט מונדריאן
    (Piet Mondrian), יעקובוס אאוד (Jacobus Oud),חריט ריטוולד (Gerrit Rietveld) (למידע נוסף).


    הסגנון הבינלאומי:
    מאופיין בערכי המודרניזם בכך שהוא קידש את הפשטות והפונקציונאליות של הצורות. המושג הסגנון הבינלאומי, נטבע בשנות השלושים של המאה העשרים כדי לתאר את סגנון האדריכלות והעיצוב שהתגבש לאחר סגירת בית ספר הבאוהאוס והתקיים עד לשנות השבעים. סגנון זה הושפע מספרו של אדולף לוס (Adolf Loos) "קישוט ופשע" (Ornament und Verbrechen) שראה אור בשנת 1908 ובו נטען כי הקישוט המקובל באדריכלות הוא מיותר ומהווה פשע של בזבוז כלכלי. אמנים עיקריים: וולטר גרופיוס (Walter Gropius), לודוויג מיז ואן דה רו
    (Ludwig Mies van der Rohe), פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) ולה קורבוזייה (Le Corbusier) (למידע נוסף), (הסגנון הבין-לאומי בתל אביב).  


    קונסטרוקטיביזם:
    סגנון שהתפתח בברה"מ לאחר המהפכה הקומוניסטית והתבסס על המסורת הפוטוריסטית ועל האסתטיקה של המכונה. המסמך המכונה "השחרור הקונסטרוקטיביסטי" נכתב על ידי טאטלין בין 1913 – 1917 וקרא ל"הבעה קומוניסטית של סטרוקטורות חומרניות" ו"קומוניזם מדעי". כוונת היוצרים הייתה לגבש שפה אמנותית כוללת המבטאת את ערכי החברה החדשה שהתגבשה תחת המשטר הקומוניסטי. הם שללו "אמנות לשם אמנות" ופעלו לגיבוש אמנות המשרתת את צרכי ההמונים. אמנים עיקריים: ולדימיר טאטלין (Tatlin, Vladimir), אלכסנדר רודצ'נקו (Alexander Rodchenko), לובוב פופובה (Liubov Popova), אל ליסיצקי (El Lissitzky), סרגיי אייזנשטיין
    (Sergei Eisenstein), אברהם מלניקוב (למידע נוסף).


    דאדא וסוריאליזם:
    תנועת הדאדא תנועה ספרותית אמנותית שנוסדה ב- 1914 בציריך, שווייץ במחאה כנגד מלחמת העולם הראשונה. התנועה הושפעה מאמנותו של האמן המהפכני מרסל דושאן (Marcel Duchamp). החברים העיקריים בה היו הוגו באל (Hugo Ball), אימי הנינגס (Emmy Hennings), טריסטיאן צארה (Tristan Tzara), ריצ'ארד הלסנבק (Richard Huelsenbeck), ז'אן ארפ (Jean Arp), מרסל ינקו (Marcel Janco) והנס ריכטר
    (Hans Richter). מטרתם הייתה לבעוט בכל המוסכמות התרבותיות כיוון שלדעתם חברה שהביאה על עצמה אסונות כאלו אינה זכאית לאמנות. כמחאה הם פנו אל האי רציונאלי, הגרוטסקי והמעוות. התנועה התקיימה עד 1919. בעקבות הדאדא התפתחה הגישה הסוריאליסטית שפנתה אל תת המודע ועולמות החלום כמפלט מפני המציאות. המשורר אנדרה ברטון (Andre Breton), קרא בהשפעת תורת הנפש של זיגמונד פרויד, לשלב בין המודע לתת המודע על מנת ליצור "מציאות על", כלומר תודעה אנושית מפותחת יותר שאינה מתבססת על ההיגיון בלבד. אמנים עיקריים - חואן מירו (Joan Miro), מקס ארנסט (max Ernst), אנדרה מסון (Andre Masson), רנה מגריט
    (René Magritte), סלבדור דאלי (Salvador Dali) ואיב טנגי (Yves Tanguy). (דאדא, למידע נוסף), (סוריאליזם, למידע נוסף).


    מופשט אקספרסיוניסטי:
    תנועה אמנותית שהתגבשה בניו-יורק בשנות הארבעים ועסקה בהפשטה לא גיאומטרית המבוססת על רגש טהור. התנועה התחלקה לשתי גישות עיקריות – ציור הפעולה שהתבטא בפעילות פיסית ותת מודעת של האמן ככלי ליצירת התמונה - ג'קסון פולוק (Jackson Pollock), וילאם דה קונינג (Willem de Kooning) וציירי שדות הצבע שציירו במשטחים מונוכרומיים גדולים ומופשטים - בנרט ניומן (Barnett Newman), מארק רותקו
    (Mark Rothko)  וקליפורד סטיל (Clifford Still) (למידע נוסף).


    אמנות פופ:
    תנועה אמנותית שהתגבשה בשנות החמישים בלונדון אך קיבלה את מרב פרסומה בניו-יורק במהלך שנות השישים כתגובה למופשט האקספרסיוניסטי. הרעיון המרכזי היה כי כיוון שתרבות ההמונים, הייצור התעשייתי והצריכה הופכים למכנה המשותף של כל האנושות המערבית, יש לתת להם ביטוי באמנות על ידי הפיכתם לחומרי האמנות החדשה. אמנים עיקריים ריצ'רד המילטון (Richard Hamilton), אלן ג'ונס (Allen Jones), רוברט ראושנברג
    (Robert Rauschenberg), ג'ספר ג'ונס (Jasper Johns), קלאס אולדנברג (Claes Oldenburg), רוי ליכטנשטיין
    (Roy Lichtenstein), אנדי וורהול (Andy Warhol), ג'יימס רוזנקוויסט (James Rosenquist), וטום וסלמן (Tom Wesselmann) (למידע נוסף).


    אמנות מושגית:
    זרם אמנותי שהחל מתפתח בניו-יורק בסוף שנות השישים של המאה העשרים כהמשך לאמנות המינימליסטית. האמנים המושגיים הטילו ספק בנחיצותו של האובייקט האמנותי החומרי. עבורם, ה"רעיון" הוא האמנות עצמה והצורה הפיסית אינה מסוגלת להביא לכדי מימושו המלא. עקב כך השתמשו האמנים בטקסטים, תצלומים, מפות סרטים ווידאו המבטאים את הרעיון הבסיסי של יצירתם. אמנים עיקריים: ג'וזף קוסות' (Josef Kosuth), ברוס נאומן (Bruce Nauman), נאם ג'ון פייק (Nam, June Paik), דן גרהאם (Dan Graham) וקבוצת פלוקסוס (Fluxsus) (למידע נוסף).