המונח "ימי הביניים" מציין תקופה באירופה, שנמשכה כאלף שנים בין המאה ה-5 ובין המאה ה-15, או ליתר דיוק מסוף תקופת האימפריה הרומית המערבית ועד לתקופת הרנסנס. נוהגים לכנות את ימי הביניים "תקופה החושך" או "תקופת האופל", מונח שמקורו בכתביו של פטרארקה (1374-1304). אלף שנות פעילות אמנותית ואינטלקטואלית נתפסו על-ידי אנשי הרנסנס כתקופת ביניים חשוכה שהייתה בין שני עידני הזוהר של האנושות, בין העולם הקלאסי הגרקו-רומי ובין תחייתו במאה ה-15. גישת הרנסנס ראתה בימי הביניים עידן של בערות וקיפאון תרבותי (בעיקר באירופה). תפיסה זו השתנתה במאה ה-19, עם האדרת התקופה הגותית באמנות הרומנטית. במחקר המודרני רואים בימי הביניים בכלל ובאמנות בפרט תקופת מעבר חשובה, שתרמה להתחדשות ולבניית התשתית האמנותית-תרבותית שהתרחשה החל מהרנסנס המוקדם.

אמנות ימי הביניים היא רב-תרבותית, ובמחקר אין הסכמה על אלו אזורים גיאוגרפיים יש להכיל את ימי הביניים, מלבד אירופה. מרבית חוקרי האמנות סבורים שאין לראות את אמנות התקופה כמקשה תרבותית אחת, כיוון שיש בה סגנונות אמנותיים רבים שצמחו במקומות שונים ונחשפו למגוון של השפעות תרבותיות. היום מקובל להכיל את המונח ימי הביניים גם על עמי האסלאם ועמים מסוימים באסיה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, ועמים שקיימו קשר עם אירופה בתקופה זו ואף השפיעו על אמנותה. (למידע נוסף)

 

בימי הביניים נכרכו זה בזה אירועים היסטוריים חשובים שהשפיעו על האמנות ועל אופי התקופה, ובהם:

שקיעת האימפריה הרומית והתפוררותה התרחשה בין השנים 395 - 476. הצבא הרומאי כשל בהגנה על גבולה של האימפריה ולא הצליח למנוע את חדירת השבטים הגרמאניים הנודדים (הוונדלים) לתוך שטחה. כל המרכיבים של התרבות הרומית המתקדמת התפרקו. המערכות האדמיניסטרטיביות התערערו יחד עם קריסת המערכות הטכנולוגיות (כמו אמות מים וביוב), חינוך, תעסוקה ורפואה.

 

עליית הנצרות במאה ה-4 התרחשה במקביל להתפוררות האימפריה הרומית. הדת החדשה הפכה מדת נרדפת לדת מותרת, ולבסוף לדת הרשמית של האימפריה הרומית. הנצרות כדת חדשה גם יצרה תוך כדי התהוותה שפה אמנותית חדשה. הנצרות הפכה עם הזמן לדת השלטת באימפריה הרומית, התמסדה, והייתה בימי הביניים הגוף היחידי המאורגן באירופה ובאגן הים התיכון. (למידע נוסף)

 

המשטר הפיאודלי, שיסודותיו כבר היו קיימים בתקופת האימפריה הרומית, התפתח בהדרגה כאשר בעלי הקרקעות, שהיו אזרחים רומאים, נושלו מאדמתם והוחלפו בכובשים ברבריים (בהכללה). משטר זה יצר מערכת של קשרי תלות בין בעלי הקרקעות ובין האריסים הכפריים (הווסלים). התרבות העירונית, שהייתה מרכז החיים באימפריה הרומית, פינתה את מקומה לתרבות כפרית חקלאית שהייתה מלווה בבערות. הפולשים נטמעו בהדרגה באוכלוסייה המקומית, סיגלו לעצמם חלק מהתרבות הרומית, והקימו בתחום האימפריה הרומית ממלכות או נסיכויות שהיו ברובן פגאניות ומיעוטן נוצריות.

 

האימפריה הפרנקית, שהתפתחה מבין הממלכות הברבריות במאות ה-5 - 10 במערב אירופה הייתה הממלכה הבולטת והחזקה ביותר, ותקופת שלטונה היה הארוך ביותר. חשיבותה ההיסטורית של הממלכה הפרנקית גלומה בתפקיד המכריע שיש לה בעיצוב התרבות של אירופה המערבית. מלך הפרנקים, קלוביס הראשון (466 - 511 בערך), הוטבל לנצרות בשנת 496. מן ההיבט הנוצרי ציין האירוע את ראשית התהוותה של צרפת כאומה נוצרית. מן ההיבט הפוליטי קלוביס בהתנצרותו הרוויח בעלי ברית חדשים, שהיוו כוח מאחד בתוך האנדרלמוסיה של ימי הביניים. כתוצאה עקיפה מהתנצרותו צברה הכנסייה כוח והשפעה פוליטית במרבית שטחה של אירופה, וקלוביס איחד את אירופה תחת שלטון הפרנקים. קרל הגדול או "שַרְלְמַן" בצרפתית (742 - 814), היה השליט הפרנקי החזק והבולט ביותר בשושלת הקרולינגית. הוא הצליח להקים אימפריה שהשתרעה על רוב שטחה של אירופה המערבית, יצר רפורמות שונות והכיר בחשיבות ההשכלה לצורך התפתחות, הקים בתי ספר, והזמין לארמונו באַכֶן מלומדים מרחבי אירופה. פעילות זו, שכונתה "הרנסנס הקרולינגי", השפיעה על שימור ההשכלה והידע של העולם העתיק. בשנת 800 הכתיר האפיפיור לאו ה-3 את קרל הגדול ל"קיסר רומא". הכתרה זו ציינה את שיא הישגיו הצבאיים והמדיניים, ואת המשכיות האימפריה הרומית הקדושה תחת חסות הכנסייה.

 

ביזנטיון, האימפריה הרומית המזרחית הייתה יציבה יחסית, ונהנתה משלטון ריכוזי ומעוצמה מדינית. האימפריה הביזנטית חולקה ואוחדה מחדש כמה פעמים. המאה ה-6 הייתה תקופה שנחשבה לתור הזהב של האימפריה הביזנטית, שהגיעה לשיא כוחה תחת שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון (483 - 565). יוסטיניאנוס כבש את איטליה, צפון אפריקה, דרום ספרד וכל אגן הים התיכון, וממלכתו הייתה נרחבת יותר מכל ממלכה של קיסר ביזנטי אחר. יוסטיניאנוס, שהיה קיסר נוצרי, הטביע את חותמו גם במבני דת חשובים ומונומנטליים, וביניהם שיפוץ והרחבת כנסיית הקבר בירושלים וכנסיית המולד בבית לחם. יוסטיניאנוס בנה את מנזר סנטה קטרינה בסיני, את כנסיית סן ויטלה ברוונה, ואת הכנסייה המלכותית הגיה סופיה בקונסטנטינופול. האימפריה הרומית המזרחית או האימפריה הביזנטית שרדה את רוב ימי הביניים על אף כיבושי האסלאם, והאריכה ימים עד המאה ה- 15. (לקריאה נוספת)

 

עליית האסלאם: הדת המוסלמית התחילה להתפתח במאה ה-7 בחצי האי ערב בהנהגתו של הנביא מוחמד. הדת החדשה התפשטה במהירות ואיימה גם על אירופה. הח'ליפים (יורשי מוחמד) גברו על הממלכה הפרסית ועל הקיסרות הביזנטית, ובסוף המאה ה-7 כבשו חלק ניכר מארצות אגן הים התיכון: סוריה, ארץ ישראל, מצרים, ואת כל שטחה של אפריקה הצפונית עד חופי האוקיינוס האטלנטי. בתחילת המאה ה-8 המוסלמים כבשו את ספרד, ומשם הגיעו עד העיר טור שבצרפת ונבלמו על-ידי הפרנקים. השלטון המוסלמי מאופיין בלמדנות ובנאורות שהובילה לקידמה במחקר מדעי, בספרות ובתרבות מפותחת, המבוססת על השכלה רחבה שהותירה את אירופה הרחק מאחור. אמנות האסלאם ותרבותה השפיעו על אמנות ימי הביניים באירופה באותן נקודות חיכוך שהפגישו בין התרבויות (ראה בהמשך).

 

האיקונוקלאזם שהתפתח באמצע המאה ה-8 באימפריה הביזנטית, היה בעיקרו פולמוס אידיאולוגי בין פלגים שונים בכנסיה הנוצרית, שנושאו איסור הסגידה לתמונות (איקונות) שהערצתן דמתה לעבודת אלילים. הוויכוחים הובילו לניפוץ יצירות אמנות פיגורטיביות ברחבי האימפריה הביזנטית. גלים של ניתוץ תמונות חזרו על עצמם כמה פעמים, אך בסופו של דבר ניצחו המצדדים באיקונות, דבר שהבטיח את המשך האמנות הפיגורטיבית. חשוב לציין שהאסלאם הקפיד מאוד על האיסור של ציור פיגורטיבי ופיסול פיגורטיבי במבני דת וציבור. כאשר המוסלמים כבשו את קונסטנטינופול והפכו את כנסיית הגיה-סופיה למסגד, הם כיסו בטיח את הפסיפסים הנוצריים שהיו על הקירות. לעומת זאת, ביהדות בתקופה הביזנטית המוקדמת (מאות 4 - 6) בארץ ישראל היו פסיפסי רצפה פיגורטיביים בבתי כנסת, אשר חלקם לא שרדו כתוצאה מאיקונוקלאזם שארע בתקופה מאוחרת יותר.

 

הפילוג בכנסייה הנוצרית נוצר בשנת 1054 מטעמים אידיאולוגיים. לאחר הפילוג הכנסייה המזרחית-אורתודוקסית נפרדה מהכנסייה הרומית-קתולית והקשר עם המרכז ברומא נותק.

 

הרפורמה הגרגוריאנית ציינה את השינויים שהנהיג האפיפיור גרגוריוס השביעי באמצע המאה ה-11, שבעקבותיהם נוצרה הפרדה בין השלטון האזרחי ובין הממסד הדתי. המאבק התנהל נגד השלטון החילוני שהיה מעורב בענייני הכנסייה הקתולית במטרה להפוך אותה לישות דתית ופוליטית עצמאית, וכדי להוכיח שהסמכות הדתית של הכנסייה הקתולית חזקה יותר מהסמכות החילונית-פוליטית. דוגמה לכך היא העימות מול הקיסר הגרמני היינריך ה-4, שנאלץ להיכנע בלא תנאי לדרישות האפיפיור גרגוריוס ה-7 לאחר שהוטל עליו חרם. הקיסר הלך לקנוסה שבצפון איטליה, כביטוי של כניעה לאפיפיור.

 

מסעי הצלב והעלייה לרגל החלו בסוף המאה ה-11. המסעות לארץ הקודש נועדו להחזיר לכנסייה את הריבונות על המקומות הקדושים לנצרות ובעיקר ירושלים והקבר הקדוש. מסע הצלב הראשון יצא בעידודו של האפיפיור אורבן ה-2, והוא היה אחד מבין תשעה מסעי צלב שנערכו במהלך מאתיים השנים הבאות. הצלבנים גרמו להרס בארץ הקודש וניצחונותיהם היו זמניים, אך כשהם חזרו לאירופה הם הביאו איתם ידע במדע, ברפואה, בספרות, בשפות ובפילוסופיה, ובעקיפין הביאו לפריחה של המסחר והאדריכלות שלא נראו באירופה מאז נפילת האימפריה הרומאית (למידע נוסף). במחקר המודרני סבורים שהצליינות האירופית הדתית הייתה גורם מכונן בהתפתחותה התרבותית, הדתית, הפוליטית והכלכלית של אירופה. לאורך צירי העלייה לרגל נבנו מנזרים וקתדרלות, שנתנו תנופה לאמנות ולאדריכלות של ימי הביניים. לאורך נתיבים אלו הוחלפו רעיונות אמנותיים ופילוסופיים בין התרבויות השונות (ראה האמנות הרומנסקית והגותית).

 

התפתחות הערים והאוניברסיטאות: החל מהמאה ה-11 התחילה להסתמן יציבות טריטוריאלית באירופה המערבית, לאחר שהממלכות הגדולות החלו להתגבש תחת ממשל קבוע, וברוב האזורים חל גידול כלכלי ודמוגרפי. במאות ה-11 - 13 נפרצה המסגרת הפיאודלית, ומרכזים עירוניים התפתחו לצד המסחר והבנקאות. בערים נוצרו מרכזי השכלה תרבותיים ואמנותיים. לצד האצולה והכמורה התפתח מעמד עירוני חדש של בנקאים וסוחרים שהיו פטרוני אמנות. לצד הקתדרלות, ששימשו כמוסדות להשכלה, התפתחו אוניברסיטאות שבהן נלמדו האמנויות החופשיות ובהן התקיימה גם התחייה האריסטוטלית. עם התפתחות האוניברסיטאות הראשונות במדינות הנוצריות של ימי הביניים התחדשה והגיעה לשיא פריחתה שיטת ההוראה הסכולסטית. היו הישגים בתחומים שונים, כמו אמנות, ספרות, מוזיקה, פילוסופיה, מדע וטכנולוגיה. הישגים אלה הביאו לשילוב של תכנים חדשים באמנות, והם היסודות האמנותיים שהתפתחו ברנסנס.

 

במהלך ימי הביניים נוצר קשר הדדי והשפעה רבת-פנים בין הדת הנוצרית ובין האמנות. האמנות הנוצרית הקדומה נולדה לתוך הדת הרומית ותרבותה. ואולם, תקופה זו, שהייתה השלב הראשון בהתהוות הדת הנוצרית במאות ראשונות, אינה נכללת ברצף הכרונולוגי של ימי הביניים, שכן שלבי התהוותה התרחשו בשיא כוחה של האימפריה הרומית. עם זאת, לנצרות הקדומה חשיבות רבה מאוד, משום שבה נוצרו "הדוֹגמה הנוצרית" והשפה האמנותית הסמלית על מכלול ביטוייה, שהפכו כלי להפצת האמונה הנוצרית. (למידע נוסף)

 

במהלך ימי הביניים התגבשו שלוש הדתות המונותיאיסטיות העיקריות, שצמחו זו מתוך זו והושפעו זו מזו. הדת היהודית התגבשה עם חתימת התלמוד במאה ה-6, הדת המוסלמית עלתה על מפת ההיסטוריה במאה ה-7, והדת הנוצרית הפכה מדת נרדפת במאות הראשונות לספירה לדת השלטת באירופה. יש לציין שגם למאבקים ולחיכוכים האידיאולוגיים בין הדתות הייתה השפעה על הביטוי האמנותי. דוגמה לכך היא הקמת מבנה כיפת הסלע על-ידי הח'ליף עבד אל-מלכ (בין השנים 689 - 691). לפי טענת החוקרים אחת הסיבות לבניית כיפת הסלע הייתה התחרות עם המבנה המפואר של כנסיית הקבר.‏‏

 

הכאוס והאנרכיה השלטונית שהיו באירופה המערבית בין המאות ה-5 - 8 היו גורם חשוב להתחזקות הכנסייה הנוצרית, שהסתמנה כמקום בטוח לחסות בצלו, כיוון שהייתה הגוף היחידי המאורגן במערכת ניהולית תחת חסות פטריארכלית (אבות הכנסייה). הכנסייה שימרה את השפות היוונית והלטינית, את התרבות וההשכלה, ודאגה להכשרת אנשי כמורה ומנהיגים רוחניים. האוכלוסייה הכפרית ראתה בחיוב את מעורבות הכנסייה בדאגה למעמדות החלשים, בעיקר בהיבט רוחני של הענקת תקווה להמונים, והתוצאה הייתה התנצרות המונית של האוכלוסייה הפגאנית.

 

הדת הנוצרית צמחה מתוך היהדות, ומהיבט אידיאולוגי הכנסייה הנוצרית (האקלזיה) ראתה את עצמה כמתקנת, כיורשת וכממשיכה של היהדות (הסינגוגה). על-פי התפיסה הנוצרית סיפורי התנ"ך והנבואות מבשרים את המהלכים הנכונים שעתידים להתרחש בברית החדשה, ומרמזים עליהם, מהלכים שיובילו ל"אמונה הנכונה", שבה גוברת האקלזיה על הסינגוגה. הרמזים הללו באים לידי ביטוי באמנות ב"פרה-פיגורציה" (פרה = לפני, בטרם; פיגורציה = דמות), כלומר "דמות מקדימה" על אירועים, רעיונות ודמויות עתידיים מהברית החדשה. פרה-פיגורציה מציינת תכונות או משמעות סמלית ומהווה הוכחה לאמיתותה של הנצרות. לדוגמה, הרעיון של עקדת יצחק נתפס כפרה-פיגורציה לצליבה של ישו. חוה, בהיותה אם-כל-חי, היא פרה-פיגורציה למריה, שהיא אם האלוהים ואם המאמינים. האדם הראשון, שחטא ובגללו כל האנושות נשאה את החטא הקדמון, הוא פרה-פיגורציה לישו, שכיפר באמצעות הצליבה על חטאו של האדם הראשון. הדת הנוצרית המוקדמת שיקפה באמצעות האמנות את תהליך התבססותה כדת שלטת על-ידי פנייה ויזואלית ישירה אל המאמינים באמצעות האמנות שעיטרה את כותלי הכנסייה בסיפורי התנ"ך והברית החדשה. כך הייתה הכנסייה כעין תנ"ך להמונים, שהיו חסרי השכלה בסיסית, וכך הפכה האמנות לאמצעי התקשורתי העיקרי להפצת הדת הנוצרית. בערך בשנת 1000 שטף את אירופה גל של אדיקות. אחד מביטויו היו מסעי הצלב, וביטוי נוסף שלו היה העלייה לרגל למקומות הקדושים, ובהם ארץ הקודש וירושלים – מקום קבורתו של ישו; רומא – כנסית סן-פטרוס, מקום קבורתו של פטרוס הקדוש שליחו של ישו; סנטיאגו דה-קמפוסטלה בספרד, שם קבור יעקב הקדוש, אחיו של ישו.

 

הכנסייה הקתולית הצטיירה בתקופה זו ככנסייה לוחמת. היא עודדה את האבירים לצאת למלחמות קודש כדי לשחרר את המקומות שכבשו הכופרים. במקביל, לאורך הצירים המרכזיים של העלייה לרגל, במרחק של יום הליכה ברגל, נבנו מבצרים לצורכי הגנה. באירופה נפרסה רשת של מנזרים ששימשו כאכסניות מבוצרות לאירוח הצליינים. הפעילות הדתית של המנזרים הייתה מקור של כוח ורווח כלכלי לכנסייה הקתולית, בעיקר באתרים שמקור המשיכה שלהם התקשר לניסים שהתרחשו במקום, לקברי קדושים, לשרידיהם או לחפצים קדושים (רליקויות).

 

תחייה אינטלקטואלית עם בנייה אינטנסיבית של חיים תרבותיים החלה באירופה במאה ה-12. הערים באירופה שבו והתעוררו, ונבנו אוניברסיטאות וקתדרלות. הקתדרלה, שהייתה מקום מושבו של הבישוף והמבנה הגבוה ביותר בנוף העירוני, נתפסה כביטוי לניצחונה של הכנסייה הקתולית. בשלהי ימי הביניים בניית הקתדרלה הייתה מפעל משותף לכנסייה ולגילדות של כל בעלי המלאכה בעיר, שתרמו מכישרונם להקמתה.

 

מן ההיבט הנוצרי, המבנה של הכנסייה המחיש בחומר את סדר העולם ההיררכי של הממלכה השמימית. חוקרים רבים סבורים כי החל מתקופת הנצרות הקדומה ואילך המבנה הפיזי של הכנסייה, כלומר הבניין עצמו, סימל ושיקף מציאות אידיאית לצד מציאות חומרית. מעבר לקיום הפיזי, לחלקים האדריכליים של הכנסייה יוחסו משמעויות סמליות שונות. לדוגמה: הכנסייה עצמה נתפסה כשער השמים, המסמלת את ירושלים השמימית, וכך גם הכיפה או התקרה. עמודי הכנסייה נתפסו כסמל לשליחים, לנביאים ולאבות הכנסייה, והאפסיס סימל את ישו המשיח.

 

באדריכלות, מנקודת מבטו של המאמין, בתקופה הרומנסקית סימל המבנה המבצרי של הכנסייה ביטחון ועוצמה, ובתקופה הגותית את הקדושה ואת אפסותו של האדם מול גודלה וגובהה של הכנסייה, המייצגת את קדושתו ורוממותו של האל.

 

אמנות ימי הביניים באירופה הייתה פונקציונלית. מטרתה הייתה לשרת את הכנסייה הנוצרית, שצברה כוח דתי ופוליטי, ובמרוצת השנים פעלה כדי להרחיב את קהל מאמיניה. האמנות שימשה ככלי תקשורת עם המאמינים. הכנסייה הנוצרית יצרה אמנות שמשכה את הקהל לתחומה באמצעות העושר המרהיב של המבנה. האופן שבו האמנות הוצגה העניק לאדם המידיאבלי הנכנס בשערי הכנסייה תחושה שהגיע לעולם רוחני צודק וטוב. יצירות האמנות היו דרך להרשים את הקהל, אשר פירש את העושר ואת הכוח של הכנסייה כמקום ראוי לאל.

 

המטיפים העבירו תכנים, מסרים ומוסר השכל מתוך הברית הישנה והחדשה באמצעות דרשות. אותם נושאים שנדונו בדרשה הוצגו על כותלי הכנסייה בצורה מודגשת ובצבעים מרהיבים. ציורי הקיר, הפסיפסים והתבליטים היו כעין "תנ"ך להמונים", והם נועדו לשכנע, להבהיר, לחנך וללמד את עיקרי האמונה הנוצרית.

• נורית כנען-קדר, האמנות הנוצרית בימי הביניים, מושגי יסוד, הוצאת משרד הביטחון, 1990
• נורית כנען-קדר, האמנות הגותית - מקתדרלה לעיר, הוצאת משרד הביטחון, 1995

 

בניגוד לכך, בדת המוסלמית  כמו ביהדות, במבנים ציבוריים בעלי זיקה דתית יש איסור לצייר או לפסל אובייקטים פיגורטיביים, בעיקר דמויות אדם ובעלי-חיים.  במקומם עיטרו את המבנים במוטיבים דקורטיביים גיאומטריים וצמחיים, שהתפתחו לדרגה של עיטור מורכב, משוכלל ומרהיב. במבנים היה שימוש נרחב בכתב כמרכיב עיטורי. פסוקי הקוראן באסלאם היו תחליף לציור. הכתב שימש ביטוי רוחני מרכזי שהקנה למילה הכתובה כוח עצום. הכתב שימש כמוטיב עיטורי וכמוטיב דידקטי כאחד. לעיתים קשה לפענח את הכתב בגלל העיטורים המסולסלים והשילוב באלמנטים צמחיים, אך עצם קיומו במבנה יצק בו כוח מאגי.

 

השפעת הפילוסופיה של ימי הביניים על האמנות

הפילוסופיה של ימי הביניים עסקה ביחסן של שלוש הדתות הגדולות (האסלאם, היהדות והנצרות) במרכיבים הפיזיים של המציאות, הקשורים לשכל ולהיגיון, וכן באמיתות המטפיזיות (מעל למציאות) כפי שנתפסו במסורות הפילוסופיות שקדמו לימי הביניים (אפלטון ואריסטו). שלוש הדתות התבססו על כתבי הקודש ועל הפילוסופיה הניאו-אפלטונית. (למידע נוסף)

 

הניאו-פלטוניזם השפיע על התרבות והאמנות של ימי הביניים דרך התחייה האפלטונית והפילוסופיה המיסטית שפיתח במאה ה-3 הפילוסוף היווני פלוטינוס (205 - 270), שראה את עצמו כממשיכו וכמפרשו של אפלטון. מן  ההיבט האמנותי, לפי אסכולה זו, היופי אינו טמון בפרופורציות של הגוף האנושי אלא בנשמה המעצבת את הגוף. מכאן, שיופי הוא פונקציה של הוויה פנימית. לכן האמנות של ימי הביניים שאפה לבטא השתקפות של רעיון או אידיאה רוחניים, שיקפה את העל-טבעי והתרחקה מההיבטים הגשמיים של היופי הקלאסי. הנצרות בימי הביניים לא ביקשה לתאר עולם ריאלי, אלא לבטא עולם רוחני אידיאי, אשר נתפס כמוחשי על-פי התפיסה התיאולוגית הנוצרית. התוצאה הייתה ביטוי סגנוני ייחודי, המדגיש את היופי על-פי קנה מידה שונה מהערכים שהיו קיימים בעולם הגרקו-רומי. (למידע נוסף על הפילוסופיה של ימי הביניים)

היסטוריון האמנות ארנסט קיצינגר טען שהאמנות הרומית חדלה להיות קלאסית והפכה להיות מדיאבלית (ימי ביניימית) עוד לפני שהפכה להיות נוצרית. האמונה הנוצרית החדשה לא הייתה הגורם הראשוני לשינוי הסגנוני, שהתחיל באמנות הרומית, עוד לפני שכנסייה אימצה אותו. בתקופת האימפריה הרומית (מאות 3 - 4) הייתה נסיגה מהקאנון הקלאסי מצד אחד, ומצד אחר האמנות נחשפה להשפעות רבות, בעיקר מאמנות המזרח (מצרים וסוריה), שהשפיעו על ההיבטים שהתפרשו כרוחניים. תפיסת היופי השתנתה ולא התבססה על הערכים של האסתטיקה הקלאסית, אלא על היבט רוחני-סמלי-פולחני, תוך התרחקות מתיאורים ריאליסטיים או אשלייתיים.

 

הסגנון של ימי הביניים אינו אחיד, מכיוון שהוא התפתח לאורך תקופה ארוכה, והוא כולל מרחב גיאוגרפי גדול מאוד, שהיה נתון להשפעות אמנותיות רבות. כתוצאה מכך הניבו ימי הביניים מגוון רחב של סגנונות, שלכל אחד מהם יש מאפיינים ייחודיים והשפעות ממקורות רבים. מבין הסגנונות הרבים נזכיר את הבולטים ביותר.

 

הסגנון הביזנטי הוא פיתוח של הציור, הפסיפס והתבליט מתקופת הנצרות הקדומה. יש בו תערובת של השפעות שהתבססו על מקורות מזרחיים, עם השפעות קלאסיות גרקו-רומיות, שהיו הבסיס של מורשת העבר. הסגנון התאפיין בנוקשות ובסכמתיות. הוא הסתמך על סימבוליזם נוצרי, והדגיש את הדוֹגְמָה הנוצרית, שהתבטאה בעקרונות נוקשים של היררכיה של חשיבות, הבאה לידי ביטוי בייצוג מדורג של קדושה וחשיבות. ככל שרמת החשיבות עלתה כך האובייקט הוצג קרוב יותר למרכז הכיפה, למרכז האפסיס או מעליו. הדמויות המתוארות לרוב מאורכות, חזיתיות, מוצגות בחגיגיות עם פנים צרות ומאורכות ועיניים רוחניות הבוהות לפנים. הדמויות היו שטוחות עם נפחיות מעודנת ומעט הצללות, וכללו מרכיבים נטורליסטיים. קווי המיתאר היו מודגשים, והצבעוניות טבעית ולוקלית. החלל היה רדוד, ולא היה עניין בתיאורי עומק או חלל אשלייתי. הרקע כלל לעיתים פסיפסי זהב, אשר נתנו לרקע ממד אינסופי. המרכיב הדקורטיבי היה דומיננטי ביותר, בעיקר בעיטור כל המרכיבים האדריכליים של פנים הכנסייה. יש לציין  שקיימת התאמה ברורה בין השימוש בחומרים כמו זהב ואם הפנינה בדימוי של תכשיטים, ובין תיאורים של רוחניות ונשגבות בסצנות הקדושות בציור הביזנטי. בתקופה הביזנטית הפיסול היה מוגבל מאוד, וכלל תבליטים על גבי סרקופגים, וחפצי נוי קטנים כמו כריכות ספרים משנהב וזהב.

 

האמנות המוסלמית התאפיינה בשפה חזותית מופשטת, נעדרת מסורת פיגורטיבית, בעיקר בעיטור מבני ציבור בעלי זיקה דתית. באמנות האסלאם התפתחו שפע של סגנונות עיטור, בדגמים צמחיים וגיאומטריים שהשפיעו על הסגנון המידיאבלי באירופה, השפעות שהיו לעיתים דו-סטריות. ההשפעות באו לידי ביטוי בעיקר בנקודות החיכוך של האסלאם עם האמנות המקומית. בתקופת מסעי הצלב היו השפעות הדדיות בין הכובשים ובין הנכבשים, וכן במקומות מסחר חשובים עם המזרח, כמו לדוגמה העיר ונציה, שהייתה עיר קוסמופוליטית.

 

המבנה של כיפת הסלע הוא מרכזני, מתומן, המזכיר בצורתו מבנים דומים מהאמנות הביזנטית, ובעיקר את כנסיית סן ויטלה ברוונה .בתוך המבנה של כיפת הסלע נמצאים פסיפסים עם מרכיבים עיטוריים הבאים מהעולם הביזנטי והקלאסי, כמו צמח האקנטוס היוצא מאמפורה מקושטת באם הפנינה. ניכרות גם השפעות סַסַניות, וכן השפעות מוּרִיוֹת מספרד. לדוגמה, בארמון אלהמברה בגרנדה יש השפעות שחדרו באזורי הכיבוש המוסלמי, וגם השפיעו על עיצוב בתי הכנסת היהודיים, כמו אל-טרנזנטו בטולדו.

 

השפעות סגנוניות ממסורות שבטיות פגאניות חדרו לאירופה במאות ה- 6 - 8, למשל של השבטים הגותים, הוונדלים, הקלטים, הסקסונים, הדנים והוויקינגים. הם הביאו עימם מסורות אמנותיות חדשות, שאינן פיגורטיביות, אלא עיטוריות במהותן. יצירות האמנות שעשו צורפים, חרשי ברזל וגלפי עץ יצרו דגמים מסובכים של דרקונים, דולפינים וציפורים שזורים זה בזה, ויצרו תשליבים הבעתיים של תנועה וצבע. לא ידוע מה סימלו דגמים אלה או מהו מוצאם. חלקם שימשו לעיטור בתי העץ, המזחלות או הספינות הוויקינגיות (המאה ה-8). אמנות התשליבים הסקסוניים באנגליה הקתולית קיבלה משמעות חדשה במפגש עם כתבי היד הנוצריים, לדוגמה הבשורה של לינדיספארן (מסוף המאה ה-7). סגנון האיור קווי, מדויק להפליא ועשיר בדמיון, והתשליבים מורכבים עם דגמים גיאומטריים וחיות שמקורן במיתולוגיה הסקסונית. הדפים המאוירים טופלו בעדינות, כמעשה רקמה על בד או מעשה צורפות. יש להניח שהאמנים השתמשו בספרי דגמים נוצריים, כפי שציירו האמנים הקרולינגים והאוטוניים (סגנונות האמנות שנקראו על שם שושלות המלכים).

 

הסגנון הרומנסקי הוא שם שניתן לתחיית המסורת האדריכלית הרומית המבצרית, שהתקשרה בעיקר למרכיבים אדריכליים מוכרים מהעולם הרומי, כמו קשת עגולה, קמרון חבית, קמרון צולב ובנייה מסיבית באבן. הסגנון הרומנסקי התפתח במאות ה- 12-10, והתאפיין באזורי קיר גדולים ומיעוט חלונות. הקירות היו עבים מאוד, כדי לשאת את כובד הקמרונות, וכתוצאה מכך מעט מאוד אור חדר למבנה. בצד המזרחי של הקתדרלות או המנזרים נבנו קפלות, ובהן נשמרו שרידי קדושים. עולי הרגל הגיעו אליהם לאורך ציר שעקף את החלק המרכזי של המבנה ואת האפסיס. מקורות ההשראה לבנייה בסגנון הרומנסק מבוססים על השרידים הרומאים שהיו באירופה במקומות שהיו בעבר פרובינציות רומאיות, מבנים ששימשו בעיקר כמבצרים לצורכי הגנה. הסגנון הרומנסקי אומץ מכיוון שהבנייה הרומית התאימה לצורכי התקופה, שכן בגלל ריבוי מלחמות על שליטה היה צורך בהגנה. בתקופה זו רק הערים והמנזרים המבוצרים הגנו על עולי הרגל או הצליינים שהתנהלו בדרכים. במחקר סבורים שהניידות של עולי הרגל עודדה בעקיפין את התפשטות הסגנון הרומנסקי על פני אירופה כולה, מה שהפך את הסגנון הרומנסקי, מן ההיבט הצורני, לכלל-אירופאי, למרות שנוצרו בו גם הבדלים מקומיים ייחודיים. היבט נוסף בסגנון הרומנסקי הוא התחייה של מסורת הפיסול המונומנטלי, לאחר כ-600 שנה שבהן נעלם הפיסול מחשש לעבודת אלילים. הפיסול הארכיטקטוני שהתפתח בתבליטים של המבנה הותאם במידות ובצורה למרכיב האדריכלי שאליו התבליטים היו מחוברים. השער הרומנסקי המונומנטלי בחזית המבנה עם מגוון של פסלים ומרכיבים ארכיטקטוניים היו חידוש של התקופה הרומנסקית. חידוש נוסף של הסגנון הרומנסקי היו כותרות העמודים, שהכילו לעיתים סיפורים מפוסלים מהברית הישנה והחדשה, או קשת רחבה של מפלצות ודמונים גרוטסקיים, כדי להמחיש את גורלו של החוטא באחרית הימים.

 

הסגנון הגותי הוא שם שאנשי הרנסנס נתנו ככינוי גנאי לאמנות שנוצרה בשלהי ימי הביניים (מאמצע המאה ה-12 ועד המאה ה-16). אנשי הרנסנס ראו אמנות זו כנחותה וברברית, ללא אמות המידה הקלאסיות, שנחשבו למודל חיקוי נכון ברנסנס. הסגנון הגותי צמח בהדרגה מתוך הסגנון הרומנסקי והיה המשכו הטבעי, ועם הזמן הוא הפך להיות לסגנון החצרוני המועדף על האצולה, המלוכה והכנסייה, בזכות העידון והדקורטיביות שבו. הסגנון הגותי היה טוטאלי בתפיסה הכללית שלו, שבה האדריכלות, הפיסול, הציור והוויטראז' הגדירו זה את זה והיו תלויים זה בזה באופן הדדי. הפיסול הגותי אינו חופשי, והמרכיבים של המבנה שאליהם הוא מחובר מכתיבים את מידותיו. הפסלים אינם שטוחים כמו בסגנון הרומנסקי, אלא מאורכים ומעודנים. לקראת סוף התקופה הגותית ניכר שינוי מגמה, שנעשתה ראליסטית יותר, ומתבטאת באפיונים אישיים של טיפוסי הדמויות, בנפחיות הפסל ובתיאור של גוף ממשי מתחת לאריגים. הסגנון הגותי באדריכלות כלל בנייה שלדית המתבססת על קונסטרוקציה מאבן, אומנות גבוהות המורכבות מעמודים התומכים בקשתות חדות וקמרונות מחודדים. שלד המבנה נתמך מבחוץ ב"תומכות מעופפות" בצורת חצאי קשתות ומגדלונים לחיזוק. חלקים גדולים מאוד מהקיר הוחלפו בחלונות ענק מזכוכית צבעונית בטכניקת הוויטראז' עיטרו את החזית ואת קירות הכנסייה מסביב. בניגוד לפנים האפל שהיה בבנייה הרומנסקית, האדריכלות הגותית איפשרה לאור ולצבעוניות לחדור לתוך המבנה וליצור אווירה רוחנית מיסטית. הקתדרלה התנשאה לגובה רב ושימשה נקודת ציון למקום מושבו של הבישוף. חזית הקתדרלה עוטרה במרכיבים מבניים עשירים, עם שימוש נרחב בפיסול ארכיטקטוני. רוזטה ענקית (חלון עגול) מוויטראז' עיטרה כל אחד משלוש הכניסות של המבנה, שהיה במקור בצורת צלב. למאמין המידיאבלי שנכנס לקתדרלה גותית הייתה תחושה של התגמדות מול הגודל והגובה של המבנה. יחד עם זאת גם הייתה תחושה של התעלות נפשית מול העושר הנוצץ של הוויטראז'ים הצבעוניים עם האור המסתורי ומקלעות העמודים הדקים שהובילו את העין לקמרונות המצולבים שאת סופם כמעט לא ניתן לראות. כל המרכיבים הגשמיים הפכו לממדים על-טבעי של רוחניות שמימית שמעבר לעולם החומרי.