לפעילות לחץ כאן

מצרים

  • כללי 

    התפתחות האמנות המצרית הקדומה מציינת את המעבר לאמנות ממוסדת, מאורגנת ומתוכננת, שהפכה להיות ברורה בעיקר משום שלוּותה בשפה כתובה. התפתחות זו חלה בסביבות שנת 3000 לפנה"ס, גם באזורים אחרים, כמו מסופוטמיה. התנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים של מצרים תרמו במידה רבה לאופייה התרבותי והאמנותי. רוב שטחה של מצרים הוא מדבר, ולכן האוכלוסייה התרכזה בחלק הפורה של המדינה, בעמק הנילוס ובדלתא. מצרים היא ארץ חמה, אקלימה יבש, והיא תלויה לחלוטין בהצפת הנילוס לצורכי השקיה. במצרים הקדומה הנילוס היה מקור החיים העיקרי. הוא שימש כעורק תחבורה ראשי, סייע לחקלאות, למסחר, לכלכלה, ליציבות השלטון, והיה לו קשור קשר הדוק גם לדת המצרית הקדומה (ראה את מפת מצרים הקדומה). התנאים הגיאוגרפיים של מצרים גרמו לסגירות ובידוד ויצרו ביטחון מדיני מצד אחד והתבדלות תרבותית מצד אחר. זו גם הייתה אחת הסיבות שהאמנות המצרית הייתה ייחודית ונשארה שמרנית לאורך אלפי שנים. (למידע נוסף)

  • אירועים היסטוריים 

    התקופה הקדם-שושלתית במצרים (5000 - 3100 לפנה"ס) נחשבת לתקופה פרה-היסטורית. לא היה שלטון מרכזי, והמדינה נחלקה לאמירויות שהתאחדו לשתי ממלכות, ובכל חלק היה שלטון נפרד: מצרים עילית, שבה נמצאים מקורות הנילוס, ומצרים תחתית, שבה נמצאת הדלתא. האירוע הראשון בתולדות מצרים היה האיחוד של שני חלקי הממלכה תחת שלטונו של מלך אחד. את האיחוד עשה המלך נַעַרְמֶר (פרעה מֶנֶס בשמו היווני), שכבש את כל חלקי מצרים וייסד את הממלכה השלמה ואת שושלת השליטים הראשונה. איחוד הממלכה היה מאורע מכונן בתולדות מצרים הקדומה. יצירות אמנות רבות מציגות באמצעות סמלים את האיחוד הזה, כמו התבליט שבו המלך סנֶפֶרו (מהשושלת ה-4) מוכתר בכתר הכפול.


    החלוקה הכרונולוגית המודרנית של מצרים הקדומה מבוססת על כתביו של מנתון, (היסטוריון וכוהן מצרי) שחי במאה ה-3 לפנה"ס. מנתון חילק את ההיסטוריה המצרית הקדומה ל-30 שושלות. יש הוכחות לכתביו ברשימות פרעונים שהופיעו על גבי מונומנטים שונים. לאורך ההיסטוריה המצרית הקדומה היו כמה שיאים, שהיו תוצר של יציבות שלטונית שנתנה ביטוי לכוחם של השליטים. החלוקה של תולדות מצרים מציגה גרף גלי שבו היו שלוש תקופות שיא ואחריהן תקופות שפל, שהתרחשו לסירוגין. (למידע נוסף)


    תקופת הממלכה הקדומה נחשבה לתקופת הזוהר של מצרים העתיקה בזכות מלכי השושלת ה-3 והשושלת ה-4 ובזכות המונומנטים האדירים שבנו, שנחשבים עד היום  לפלאי תבל: פירמידת המדרגות הראשונה שבנה המלך צ'וסר בסאקרה ציינה את שלב המעבר ממסטבה לפירמידה, ושלוש הפירמידות שבנו בגיזה חופו, חפרן, ומיקרנוס, שלושת הפרעונים שהטביעו את חותמם על התרבות והאמנות במצרים הקדומה.


    שלטון המלכים היה ריכוזי, והתאפיין בארגון משמעת ובהיררכיה מעמדית. בראש הסולם ניצב פרעה, אשר לו היו שייכות כל אדמות מצרים, מתחתיו היו האצולה, הכהונה והפקידות הגבוהה, אחריהם המוני העם והכפריים שעיבדו את אדמת המלך, ובתחתית הסולם המשרתים והעבדים. הריבוד החברתי היה ברור, אבל בתקופות הביניים שבהן והשלטון המרכזי נחלש, התנוון והתערער, הפקידים וגובי המסים השתלטו על המחוזות, הפכו לשליטי המחוזות, והתנהגו כמלכים לכל דבר. נוצרה אנרכיה, בדומה לתקופה הקדם-שושלתית.


    תקופה הממלכה התיכונה, השושלת ה-11 והשושלת ה-12,  נחשבה תקופה יעילה בשל הארגון מחדש של הממלכה והכיבושים של מלכי השושלת. תקופה זו הסתיימה עם פלישת החיקסוס, שבטים אסיאתים או כנענים שהשתלטו על השלטון במצרים והקימו בה שושלת חדשה (ככל הנראה השושלת ה-15). החיקסוס הביאו איתם למצרים את "רכב הברזל" - סוסים ומרכבות שעד אז לא השתמשו בהם במצרים כרכב לצורכי קרב.


    תקופת הממלכה החדשה הייתה תקופת הזוהר השלישית, שהחלה בשושלת ה-18 עם גירוש סופי של החיקסוס ואיחוד מחדש של הממלכה. המאפיין את השלב הזה הוא שהפסיקו לקבור בפירמידות, והחלו לחצוב קברי סלע בעמק המלכים במקומות מסתור. במקביל נבנו מקדשים לפולחן המת, כמו מקדשה של המלכה חתשפסות בדיר אל-בחרי. בתקופה זו מצרים הרחיבה את גבולה לממדי אימפריה, והשתרעה עד מסופוטמיה בצפון ונוביה בדרום.


    תקופת אל עמרנה הוא שמה של תקופה ייחודית בשושלת ה-18, ובה פרעה אחנתון (הידוע גם בשם אמנחותפ ה-4) חולל רפורמה דתית.. אחנתון התנגד לאמונה באלים רבים (פוליתאיזם) וסירב לסגוד לאלי מצרים. הוא דרש לשנות את המנהגים שהתקדשו במסורת העתיקה ולהכיר ולהאמין רק באל אחד, אל השמש אַתון, שעל שמו הוא קרא לעצמו "אחנתון". הוא העביר את עיר הבירה מתבי למרכז הפולחני חדש, שנקרא היום אל-עמרנה. בנוסף לרפורמה הדתית נתן אחנתון לאמנים שפעלו בתקופתו חופש ביטוי אמנותי, אך זה לא נמשך זמן רב. מיד אחרי מותו שבו לסגוד לכל אלי מצרים, והשפעת חופש הביטוי האמנותי נפסקה בהדרגה לאחר תקופת שלטונו של תות ענח' אמון, שמלך אחריו. (למידע נוסף)


    השושלת ה-19 התאפיינה ביציבות שלטונית, בכיבושים ובניהול נכון של מדיניות חוץ, בסגסוג כלכלי ובמפעלי בנייה רבים, כמו לדוגמה מקדש הסלע של רעמסס ה-2 באבו-סימבל, מהאלף ה-2 לפנה"ס.


    החל מהשושלת ה-20
    שוב חלה התערערות שלטונית. הכוהנים, אשר צברו כוח ועושר רב במקדשים, שלטו במדינה, ועם מותו של רעמסס ה-3 הפסיקה האימפריה המצרית הקדומה להתקיים, ולשלטון עלו מלכים שונים שאינם ממשפחת המלוכה.


    הממלכה ההלניסטית
    במצרים החלה עם כיבושו של אלכסנדר מוקדון ונמשכה כ-300 שנים, עד הכיבוש הרומי, כשמצרים הפכה לפרובינציה רומית. שושלת בית תלמי היא האחרונה בשושלות מלכי מצרים, למרות ששליטיה לא היו מצריים. שלטון התלמיים התאפיין באוריינטציה הלניסטית שהשפיעה על התרבות המצרית. (למידע נוסף)

  • דת ופילוסופיה 

    הדת המצרית הקדומה הייתה דת פוליתאיסטית (אמונה באלים רבים), למעט תקופה קצרה אחת בשושלת ה-18, בתקופת אל-עמרנה. במצרים הקדומה היו כ-2,000 אלים שהשתייכו לקטגוריות שונות: אלים קוסמיים הקשורים לבריאה, לחיים, למוות, לשמים, למערכת השמש, לארץ, לנילוס ועוד. אלים מקומיים: אלי עיר, אלי מחוז ועוד, ואלי צמחייה ובעלי החיים. ראוי לציין שהמלך פרעה נחשב לאל בחייו, ודמותו האנושית הייתה מזוהה עם האל הפטרון שלו, על-פי-רוב האל הורוס.


    במהלך 3,000 השנים של התרבות מצרית הקדומה היו תהפוכות ביחסם של המצרים לחשיבותם של האלים הראשיים. במהלך ההיסטוריה המצרית היו אלים שנחשבו לאלים מרכזיים בממלכה הקדומה, איבדו מחשיבותם בממלכה התיכונה והוחלפו באלים מקבילים, שהפכו להיות פופולריים גם הם לתקופה מסוימת. (למידע נוסף)


    למרבית האלים היו צורות חזותיות קבועות, שאותן ייצגו בעלי-חיים שסימלו אותם. צורת הייצוג של האלים הייתה לעיתים של בן אדם ולעיתים של בעל-חיים, או ייצוג משולב של בעל-חיים ואדם. לעיתים נוסף מראה או לבוש ייחודי או שהוא נשא אטריבוט (סימן המזוהה עם הדמות) כמו שרביט או כתר. האמונה באלים לוּותה במיתוס המצרי, שהיה חלק מהדת ועסק בסיפורי האלים, בריאתם ובריאת העולם. בסיסה של הדת המצרית הקדומה התקשר לאמונה במחזוריות הטבע. שקיעת השמש בערב ציינה מוות וזריחתה ציינה התחדשות ולידה מחדש. כזה גם היה היחס להתחדשות הצמחייה לאחר הצפת הנילוס. כל אלה היו הבסיס לדת ולמיתולוגיה המצרית.


    הפולחן לאלי מצרים נערך במקדשים שהיה מקום משכנם של האלים. כוהני המקדש עסקו בטיפול היומיומי באל ובהבאת מנחות וקורבנות. הכניסה להיכל שבו שכן האל הייתה מותרת רק לפרעה ולכוהנים החשובים שחיו במקדש וטיהרו את גופם בטבילה בכל פעם שנכנסו אליו. לעם הפשוט לא היה מגע ישיר עם האלים, פרט לחגים מיוחדים שבהם התקיימו תהלוכות, ופסלי האלים הוצאו מחוץ למקדש ונישאו על-ידי הכוהנים. זו הייתה ההזדמנות של פשוטי העם לחזות בצלם האל. לדוגמה, בחג החשוב ביותר לאל אמון הוצא פסל האל ממקדשו בקרנאק, והושט על גבי סירה מקושטת דרומה, למקדש לוקסור, שם אחסנו אותו כחודש, ואחר כך החזירו אותו למקומו. (למידע ניסף)


    פולחן המתים
    היה חלקממערכת מורכבת שמתקשרת למוות. המצרים האמינו שהאדם ממשיך לחיות אחרי מותו. כדי לדאוג לצורכי נשמת המת יש לתכנן את הקבורה מראש כדי שהנשמה, הקָא, תוכל לשוב ולשכון בגוף המת, יש לשמר את הגופה על-ידי חניטה, להכין ארון קבורה הולם, ולהכין קבר שישמש משכן מכובד למת, כדי שירגיש נוח במקום. לשם כך יש לשים בקבר את כל צורכי הנפטר: רהיטים, כלים, מזון, תכשיטים, פסלוני משרתים וכדומה.


    מנהגי קבורה במצרים הקדומה היו מורכבים, והשתנו במשך השנים. כדי להבטיח חיים לאחר המוות, האדם היה חייב להכין את הקבר מבעוד מועד, במקום שהלם את מעמדו ואת יכולתו הכלכלית. הקברים מהממלכה החדשה היו מכוסים בציורי קיר שתיארו סצנות מחייו של בעל הקבר, עיסוקו, מעמדו ומשפחתו, כדי להנעים את זמנו בחיים שלאחר המוות. בנוסף לכך תוארו סצנות פולחניות כמו משפט המתים, שבו נשקלת נשמתו בנוכחות האלים השונים.

  • סגנונות, תנועות וזרמים 

    במבט ראשון ניתן לזהות את הסגנון המצרי הקדום, משום שיש בו מאפיינים דוגמטיים שמקורם בשלטון ובדת המצרית, אשר תיארה את הפרעונים בדומה לאלים: נשגבים, אטומים וחסרי רגש. כוהני הדת שימרו וקיבעו את הסגנון, יצרו קאנון וסכמות קבועים, והכתיבו איך האובייקטים צריכים להיראות בציור, בפיסול ובאדריכלות. לאורך זמן רב לא חלו שינויים קיצוניים בסגנון האמנותי, אבל התבוננות מעמיקה מעידה שלצד האמנות הרשמית, הנוטה לאידאליזם ולהיררכיה מעמדית, נוצרה תפיסה סגנונית שונה, שנוטה לריאליזם ושהייתה מיועדת בעיקר לתיאור המעמדות הנמוכים ובעלי-חיים. על יצירות אלו לא חלו החוקים הנוקשים שכבלו את האמן, והתוצאה הייתה תיאור אמין של עבדים ומשרתים בתנוחות טבעיות יותר. (למידע נוסף)


    שינוי סגנוני חשוב התרחש בשושלת ה-18, בעקבות המהפכה הדתית של אחנתון (אמנחוטפ ה-4), שהביאה בעקבותיה רפורמה אמנותית. העובדה שהאמנים לא היו כפופים למוסכמות ולחוקי הקאנון שהכתיבו הכוהנים גרמה לכך שהביטוי האמנותי היה  מגוון, עשיר, רך ורגיש יותר, והתיאור של דיוקן המלך קיבל צורה ריאליסטית שאפיינה את מראהו האמיתי. השינוי הסגנוני נמשך כ-20 שנה, ולאחר מותו של אחנתון חזר הסדר הישן על כנו, והרפורמה האמנותית פגה בהדרגה. ניתן לציין בהכללה שתקופה זו תרמה לעידון אמנותי אשר תוצאותיו ניכרו באמנות מצרים לאורך זמן. הציור "כס תות ענח' אמון" מציג את המלך הצעיר ורעייתו על גב הכס, וממחיש את ההשפעה המתמשכת של המאפיינים המיוחדים של התקופה.


    השינוי המהותי ביותר שהשפיע על הסגנון המצרי החל עם הכיבוש של אלכסנדר מוקדון החל מסוף המאה ה-4 לפנה"ס ועד המאה ה-1 לפנה"ס, תקופת שלטון השושלת התלמאית, אשר בעקבותיהם מצרים הקדומה נפתחה למערב, והייתה חשופה להשפעות הלניסטית שרווחו בתקופתה זו, ונמשכו גם אחרי הכיבוש הרומי.