הפסל "מיקרינוס ומלכתו" התגלה בתחילת המאה-20 בבור מתחת לרצפה של מקדש העמק של המלך מיקרינוס, לא רחוק מהפירמידה שלו בגיזה. הפסל, שהוצב במקור על השביל שהוביל לפירמידה של מיקרינוס בגיזה, התגלתה בקברו בתוך הפירמידה, וכנראה הוכנס פנימה לאחר מותו. הסברה היא שציידי עתיקות החביאו את הפסל בתקופה מוקדמת יותר.

הזוג המלכותי מיקרינוס ואשתו חיו בשושלת ה-4 בממלכה הקדומה, ודמויותיהם עוצבו על-פי מיטב המסורת הייצוגית. החוקרים סבורים שפסל קבוצתי זה, שבו שתי דמויות, היה הראשון מסוגו שנעשה במצרים באותה תקופה, ושאחריו נוצרו פסלי זוגות ושלשות, כמו הקבוצה הפיסולית שבה מיקרינוס במרכז מלווה בשתי אלות.

לפסל יש את כל אותם המאפיינים המקובלים והאיכויות המשותפות לפיסול המצרי הרשמי. הדמויות חזיתיות ומקרינות קיפאון מונומנטלי נשגב. עמידתן הסמכותית מרמזת על כוחן. הזרועות הנפחיות של מיקרינוס צמודות בחוזקה לצדי הגוף, ואגרופיו לופתים שני גלילים. הגוף מעוצב בצורה אנטומית נכונה, והוא נראה כגבר צעיר בשנות השלושים לחייו, עם ירכיים צרות וכתפיים רחבות. זה היה הייצוג האידאלי של היופי הגברי בתקופת הממלכה הקדומה. הבעת הפנים אטומה, ולסנטר של המלך מחובר זקן מלאכותי, מעוצב בצורה ריבועית. על ראשו שביס שמחוזק מאחורי האוזניים ונופל קדימה על חזהו. השביס והזקן המלאכותי הם הסממנים (אטריבוטים) העיקריים של מעמדו הפרעוני. מלבד זה פריט הלבוש היחידי שמיקרינוס לובש הוא החצאית המצרית המסורתית, עם קפלים מצטלבים בחזית וחגורה המחוברת למותן. ליד מיקרינוס ניצבת אשתו בתנוחה קצת יותר טבעית. ידה הימנית מקיפה את מותנו של המלך מאחור, וידה השמאלית מקופלת ואוחזת מקדימה בזרועו השמאלית. תנועתה מסמלת תמיכה בשלטונו של המלך. היא לובשת שמלה צרה וארוכה ללא קפלים, צמודה לגוף ומרמזת על צורתו.

הדמויות היו צבועות בצבעים נטורליסטיים. תווי הפנים צוירו בקפידה, ובכך הוענקה  לפסלים חיות. יש להניח שחפרן ורעייתו נשאו על הצוואר ציורים של תכשיטים כמו רביד כחלק ממעמדם המלכותי. העור הגברי היה צבוע בגוון כהה, והעור הנשי נצבע בגוון בהיר יותר. השמלה של המלכה והחצאית של המלך נצבעו לבן, בדומה לפסלי זוגות מאותה תקופה או לזוג היושב הנסיך רע ח'ותפ והנסיכה נוֹפרֶת.

בתנועה ובהבעות הפנים יש קיפאון, והן אינן מביעות רגשות. לעיתים יש סימטריה בפנים ובגוף, מתוך רצון לתאר שלמות צורנית המתארת את הנשגב. הפסלים אינם דיוקנאות אמיתיים של חפרן ואשתו, אלא "דמויות אידאליות" כלליות. הפסלים נעשו על-פי חוקי הקאנון המצרי, והם נראו במיטבם מהחזית מכיוון שעל-פי התפיסה המצרית הם נועדו להתבוננות מהחזית, אף-על-פי שאפשר להתבונן בהם גם משני הצדדים. גובהם של  המלך והמלכה כמעט שווה, ועמידתם מסמלת את אחדות השלטון האבסולוטי של המלך-האל. הפרעונים שחיו לפני מיקרינוס נחשבו כאלים בעודם בחיים, ולכן הקיפאון של הדמויות סימל את הרעיון של הנצחיות החזותית, את נצחיות האל ואת חוקי הדת הבלתי משתנים ששלטו במצרים. (למידע נוסף)

הפסל מיקרינוס ומלכתו נעשה בשיטת הגריעה מאבן צפחה קשה, ללא חדירה ממשית לעומק האבן, אשר שומרת על הצורה הקובייתית המקורית של הפסל. הפסלים גושיים מאוד, כמעט גיאומטריים. הדמויות צוירו על גוש האבן המלבני בקווים כלליים, ומשם גרעו את החלקים ההכרחיים, ליטשו ושייפו את הפסל. האמן השאיר את החלק האחורי המחבר בין הדמויות. הפסלים לא היו מעובדים בחלקם האחורי, כיוון שנועדו להתחבר לעמוד או לקיר תומך. (למידע נוסף)

את הפירמידה השנייה בגודלה מבין שלוש הפירמידות של גיזה בנה חפרע, או בשמו היווני חפרן, המלך ה-3 בשושלת ה-4, ובנו השלישי של חוּפוּ. הפירמידה של חפרן היא חלק מבית קברות ענק שהתפתח בצדו המערבי של הנילוס, הצד שבו השמש שוקעת, שם נמצאת "עיר המתים" (נֵקרופוליס בלטינית). באתר של גיזה היה מערך מסודר של מסטבות בגדלים שונים, שבהן היו קבורים בני המעמד העליון, האצולה, אנשי החצר והפקידות הגבוהה על-פי היררכיה של חשיבות מעמדית או קִרבה משפחתית למלך. קרוב לפירמידה נבנו פירמידות קטנות, שהיו קבריהם של בני משפחת המלך. לדוגמה, בצדה המערבי של הפירמידה של מיקרינוס שבגיזה היו שלוש פירמידות קטנות שבהן, על-פי הסברה, נקברו נשותיו של המלך, אם כי אין כל הוכחה לכך. אתר הקבורה הסמוך לפירמידה התפתח מתוך רצונם של אנשי האצולה ובני המעמד הגבוה לזכות אחרי מותם בחסות המלך-האל הקבור בפירמידה הסמוכה.

הפירמידה של חפרן נמוכה בכ-10 מטר מזו של חוּפוּ. גובהה המקורי 143.5 מטר, אך היא נראית גבוהה יותר בהשוואה לשתי הפירמידות האחרות, בגלל אשליה אופטית שנובעת ממיקומה על רמה. בדומה לשאר הפירמידות הגדולות בגיזה, צופתה הפירמידה של חפרן באבן גיר מעודנת, שרק שרידים מעטים נשארו בחלקה העליון, וכמה לוחות גרניט בצבע אדום השתמרו בצד הדרומי מהפס התחתון שממסגר את הפירמידה.

בתכנית הפירמידה של חפרן נראים שני חדרי קבורה ושתי כניסות מצפון, שנמצאות זו מעל זו ומובילות לחדרי הקבורה. החללים הפנימיים פחות מורכבים מהפירמידה של חופו. החדר הראשון נמצא מתחת לפני האדמה. מיד עם הכניסה לעומק הפירמידה מצפון היה חדר קבורה מדומה שלא סיימו את בנייתו, אולי כדי להטעות את שודדי הקברים שהיו פעילים גם בעת העתיקה. לחדר הקבורה השני, שנמצא מתחת למבנה, הובילו מסדרונות צרים מצופים גרניט, היורדים בשיפוע לנקודת מפגש שממנה מוביל מסדרון אופקי צר אל חדר הקבורה שנמצא כמעט במרכז הפירמידה. תקרת החדר הייתה גמלונית, כדי להקל על העומס העצום הנשען על התקרה, כמו בחדר המלך בפירמידה של חופו. הסרקופג (ארון קבורה) של חפרן עשוי מגרניט אדומה, שקוע בקרקע בתוך גומחה מוקפת גושי אבן גדולים. המכסה נשבר, והוא מוצב באלכסון ליד הסרקופג. בתוך הסרקופג נמצאו שרידי המומיה של חפרן. האוצרות והחפצים הנלווים לקבורה נשדדו כבר בעת העתיקה.

החל מתקופת סנפרו נבנו הפירמידות לפי תכנית דומה, ששימשה כמודל לפירמידות שנבנו אחריהן. במתחם ליד הפירמידות היה מכלול שלם שתוכנן לפולחן הקבורה של המלך (ראה שחזור). מתחם הפירמידה של חפרן כלל את "מקדש העמק" שנבנה על שפת הנילוס, ממזרח לפירמידות, שם נערכה החניטה, שנמשכה ארבעים יום. מקדש העמק בנוי מאבן גיר בצורה המזכירה מסטבה, ובתוכה אולמות ועמודי גרניט מונוליתיים (עשויים מגושי אבן שלמים). בשנת 1860 מצא שם האגיפטולוג הצרפתי אוגוסט מארייט שבעה פסלים ניצבים של חפרן, וגם את פסל הדיוריט המפורסם של חפרן, היושב על כס השלטון, ובז, המייצג את האל הורוס, מגן עליו. האל הורוס מזוהה עם חפרן. זו אחת מיצירות המופת של הפיסול המצרי שהשתמרה להפליא, ונמצאת היום במוזיאון של קהיר.

משני צדי הכניסה למקדש העמק ניצבו כשומרים שני זוגות של ספינקסים, ולידו ממוקם הספינקס הגדול של גיזה. מכיוון שהספינקס רובץ סמוך למתחם הקבורה החוקרים סבורים שחפרן אחראי להקמת הספינקס, כדי שישמור על קברו. על-פי סברה אחרת פניו עוצבו על-פי המראה של המלך חפרן. כשגופת המלך הייתה חנוטה והוכנה למעבר, הובילו את המומיה ממקדש העמק ב"דרך התהלוכה" שאורכה 494 מטר לעבר הפירמידה שניצבה על גבעה. המעבר היה משופע, מרוצף ומקורה. המלך הובא למבנה פולחני הצמוד לפירמידה, ונקרא "מקדש המתים" או "מקדש הפירמידה". זה היה מקום זמני שבו הוא שהה עד לקבורתו בפירמידה. במקדש זה התקיימו טקסים פולחניים שהכשירו את המלך לחיי הנצח, כמו טקס פתיחת הפה, שהוא אקט סמלי של תחייה. לאחר הקבורה ולאחר שהפירמידה נחסמה אי אפשר היה עוד לקיים קשר ישיר עם המלך. אז הפך מקדש הפירמידה למקום הפולחן, אליו הובאו המנחות ובו נערכו טקסי הזיכרון למלך. שולחן מנחות הוצב לפני פסלים שייצגו את חפרן. הם שימשו כסרדב, "ממלאי מקום" לדמות המלך, כדי לאפשר לקא לשכון בהם. (למידע נוסף)

החל מהשושלת ה-12 לערך נפסקה בהדרגה הקבורה בפירמידות ובמסטבות. המלכים ובני המעמד העליון הגיעו למסקנה כי הפירמידה אינה מקום בטוח דיו לקבורה, ומקום הקבורה האלטרנטיבי שנבחר היה עמק המלכים, אזור הררי מדברי שבו נחפרו הקברים בצלע ההר בתוך מערות תת-קרקעיות שפתחיהן היו מוסתרים. חלקן לא נמצא עד היום. בתקופת הממלכה החדשה, שהייתה תקופה של שלטון יציב ופריחה כלכלית, רווח מאוד הנוהג להשקיע משאבים גדולים בקברים, ששימשו את המצרים הקדמונים לחיי נצח.

עיטור הקברים היה חלק מהאמונה המצרית שהאדם חייב להכין את קברו בעודו בחיים ולהתכונן לתקופה שלאחר המוות, כדי שחייו הנצחיים יהיו נוחים והוא יוכל להמשיך לעסוק באותן פעולות מוכרות שבהן עסק בחייו הגשמיים. היה עליו להזמין אמנים שיציירו על קירות הקבר ציורים בנושאים הקשורים לחייו, כדי שנשמתו תכיר את סביבתו המוכרת ובכך לשחזר את החיים בעולם המתים. הנוהג הזה היה נפוץ מאוד בקברי המלכים, האצולה והמעמד העליון. המלכים ציירו על הקירות סצנות פולחניות המציגות את טקסי המעבר לחיי העולם הבא, ואת הקירבה והאחדות שלהם עם האלים בחיי הנצח, כמו ציורי הקיר מתוך הקבר של המלכה נפרטרי, אשתו של רעמסס ה-2. בעל אדמות נהנה מתיאורים של עבודות השדה; האציל, הנסיך או האדון נהנו מסצנות המתארות את מנעמי חייהם, כמו צייד, סעודות, מזון, ריקוד ונגינה, בדומה לציור "המשתה", גם הוא מקבר נֶבַּמוּן. קירות הקבר והתקרות כוסו בציורים או בתבליטים (שטוחים) צבועים, בתוספת הירוגליפים (מערכת סימני הכתב המצרי הקדום), שתפקידם היה להוסיף מידע, ולחבר בין הציור ובין המסר הדתי פולחני המתקשר למוות. (למידע נוסף)

היצירה צייד הציפורים היא קטע מציור קיר גדול שנושאו הציד בנילוס. "תיאורים נילוטיים" היו סצנות מקובלות בקברים רבים. היצירה מתארת את אחד הבילויים המקובלים במצרים לבני המעמד הגבוה - ציד חיות בר בנילוס. ביצירה מוצג נֶבַּמוּן, בעל הקבר, פקיד גבוה במקדש אמון המתואר כנסיך, ולצדו בני משפחתו על סירה מאורכת עשויה קני סוף. נֶבַּמוּן ניצב במרכז הסצנה בעמידת פישוק יציבה, אוחז ביד אחת בומרנג (כלי ששימש לציד) וביד האחרת בעופות שכבר הספיק לצוד. דמותו הגדולה וגופו החזק, המצויר על-פי חוקי הקאנון, חולשים על כל היצירה. נבַּמוּן לבוש בחצאית רשמית ורביד מפואר על צווארו, כחלק מתיאור המייצג אצולה. אשתו קטנה יותר, ניצבת מאחוריו לבושה במיטב בגדיה. לראשה נזר, גוש בשֹמים ופרחים. הייצוג המפואר מתאים יותר לאירוח חגיגי מאשר לציד חיות בר, ובא להדגיש את "התמונה האידיאלית של המשפחה" שתהיה חלק מהחיים הייצוגיים בחיים שלאחר המוות. הבת הצעירה, החשובה פחות בהיררכיה המשפחתית, נראית כדמות מגומדת היושבת בין רגלי אביה. ידה האחת אוחזת ברגלו וידה האחרת מחזיקה בפרח הלוטוס. פניה מופנות אחורה אל אמה, ובכך היא משלימה את התמונה. מטרת הציור אינה לקשט את קברו של נֶבַּמוּן, אלא לתת ביטוי להצלחתו בחיים. ציור זה הוא מעין יצירה מחדש של "החיים הטובים", חיי תענוגות בעבור נשמתו של נֶבַּמוּן.

יש לציין שתנוחת הידיים והעמידה היציבה של נֶבַּמוּן על גבי הסירה ייצגה את "התנועה הפרעונית" המסמלת הכנעת אויבים, שבה יד אחת אוחזת בכלי נשק ויד אחרת בציצית ראשו של השבוי. ביטוי סמלי זה של כוח נלקח בהשאלה כהעתקה צורנית של שפת סימנים מוכרת, הבאה לציין את כוחו ומעמדו החשוב של נֶבַּמוּן.

לפני הסירה סבך של קני סוף שמעליהם מגוון של עופות ופרפרים במעין אנדרלמוסיה עליזה הנותנת ביטוי לעושר של החיים בנילוס מחד גיסא, ומדגישה את יכולת ההתבוננות של האמן המצרי מאידך גיסא. האמן שהעתיק את הטבע וצייר בעלי החיים היה משוחרר מחוקי הקאנון, והתוצאה היא ציור נטורליסטי מלא שמחת חיים. החתול המנומר המתחבא בסבך עסוק בציד, אוחז את העופות שניצודו בכפותיו ובשיניו. מתחת לסירה, בתוך המים הצלולים מתוארים צמחים ודגים בצורה נטורליסטית מנקודת המבט האופיינית ביותר.

תפיסת החלל מורכבת. האובייקטים המתוארים נראים כאילו הם צומחים מבסיס היצירה על מישור אחד. אי אפשר לראות עומק ממשי ביצירה, מכיוון שהנוף נחסם על-ידי ההירוגליפים ש"קופצים" לקדמת היצירה וגורמים להשטחה של התמונה. יש הסתרה של אובייקטים אבל אין אור וצל, וגם הצבעוניות השטוחה תורמת למראה השטוח. היצירה מתוארת מכמה נקודות מבט, שאותן יוצרים הדמויות וחוקי הקאנון. מי הנילוס והדגים נראים מהצד, וסבך הצמחייה מהחזית. כל אלה יוצרים תפיסת חלל מושגית ייחודית לאמנות מצרים, המתבססת על מה שהאמן ידע לתאר בצורה הטובה ביותר ולא על מה שהוא ראה במציאות. דוגמה טובה ליצירה עם תפיסת חלל מושגית המשטיחה ופורשת את הנוף היא בציור הברכה. גם יצירה זו היא פרט מציורי הקיר בקבר נֶבַּמוּן המתארת את רכושו.

הקומפוזיציה ביצירה מרכזית וסגורה. הקומפוזיציה עמוסה בשפע של פרטים היוצרים מקצב ואי-סדר מכוון מצד אחד ואיזון סטטי מצד אחר, הנובע מהקיפאון ומהסכמתיות של הדמויות. כאן המקום להצביע על אחד מהסממנים המאפיינים את הציור המצרי, והוא דחיסות רבה של פרטים וניצול מקסימלי של משטחי הקיר, היוצרים עומס קומפוזיציוני, למשל המיקום של דמות הילדה ברווח שנוצר בין רגלי נֶבַּמוּן והוספת כתב בכל מקום שנשאר. תופעה זו, האופיינית לתרבויות של העת העתיקה, נקראת "אימת החלל הריק" או "הפחד מחלל ריק". באמנות חזותית מתבטא "פחד מהריק" במילוי המשטח בפרטים עיטוריים, בדמויות, בצורות דקורטיביות, בכתב, בקווים או בכל דבר המתאים לקומפוזיציה ואינו מותיר מקום למשטחים ריקים. (למידע נוסף)